האם כדאי להתעלם מהתקפי בכי וזעם של פעוטות?

בעצה להתעלם מהתפרצויות היסטריות של ילדים נתקלתי לא פעם אחת: שמעתי אותה מהסובבים וגם ראיתי בפורומי הורים שונים. היא כל כך נפוצה שהורים רבים בטוחים שזוהי הדרך היעילה והחינוכית ביותר להגיב על התקפי זעם אצל פעוטות וילדים. אבל לפני שתאמצו את הרעיון בואו ננסה להבין מה קורה בזמן ההתפרצות.
בראש ובראשונה, ילד בוכה. כאנחנו מדברים על התפרצות היסטרית, אנחנו לא מדברים על בכי בעקבות כאב, אלא על בכי מסיבה אחרת: נסיון למשוך תשומת לב, אי-הבנה, תסכול, חרדה, עייפות, התפתחות של מחלה או רעב. שימו לב, כרגע אני לא מדברת על תירוצים חיצוניים, אלא מתייחסת למצבו הנפשי של הילד בזמן ההתפרצות. אף אחד מהמצבים המוזכרים אינו מצב תקין אצל ילדים בריאים. יתרה על כך, ילדים קטנים כמעט ולא מסוגלים להתגבר על המצבים האלה ללא עזרה.
ומהי בעצם התעלמות? התעלמות היא שכחה מכוונת, הכחשה, זלזול. האם אלו המסרים שאנו רוצים להעביר לילד הקטן שלנו? האם באמת אנחנו רוצים להראות לו שלא איכפת לנו מציפיותיו ולעזוב אותו להסתדר לבד? האם אדישות וזלזול הינם כלים חינוכיים יעילים? התעלמות ההורים פוגעת באמונו של הילד כלפי האנשים הקרובים ביותר, וכתוצאה פוגעת בבטחון ובהערכה העצמית של הפעוט. ככלי חינוכי, התעלמות דומה במובן מסויים לענישה פיזית. ההבדל היחיד בכך שמכות גורמות לכאב בגוף והתעלמות פוגעת ברגשות. תוצאות הענישה הפיסית ושל ההתעלמות גם דומות – בשני המקרים הורה נהנה רק מתוצאות זמניות או, להיפך, רק מחמיר את המצב. ילד שמתעלמים ממנו באופן קבוע מהר מאוד קולט שהשיטות שלו לא עובדות ומפסיק להשתמש בהן. או מכפיל את המאמצים… ילדים שמתעלמים מהם הרבה מאבדים אמון בהורים שלהם וכשגדלים, מפסיקים לפנות אליהם לצורכי התייעצות, תמיכה או עזרה ברגעים קשים. כמו שאתם מבינים, זה לא משפר יחסי הורים-ילדים ואת האווירה בבית.
מצד שני, ההורים גם לא עשויים מפלדה! מה עובר על אמא (או אבא, או מטפלת, או כל מלווה אחר) בזמן ההתפרצות בכי בלתי נשלטת אצל פעוט? הם רואים ילד זועם, שבוכה בכי עולמי בגלל סיבות שטוטיות בעינינו: לא קנינו משחק חדש, הצענו לו אוכל בצלחת לא מוכרת, הסבתא האהובה באה ברגע לא מתאים… לא ממש משנה מהו התירוץ. מה שמשנה, אלו הרגשות שאנו חווים והתנגדות למצב שנוצר. אני לא צריכה לספר לכם עד כמה קשה לשמוע בכי ממושך של ילדים! ההורים מרגישים שהדברים יצאו מכלל השליטה, או רוצים לחזור לפעילות שהופסקה בעקבות התפרצות הבכי. או מרגישים חסרי אונים ונבוכים כאשר התקף הזעם תופס אותנו במקום ציבורי.
סיכסוכים מעוררים מגוון רגשות שליליים וגוזל ים של אנרגיה. לפעמים אמא נמצאת כבר באפיסת כוחות זמנית מרוב הלחץ המוטל עליה. אין לה משאבים נפשיים להרגיע או להסיח את דעתו של פעוט זועם. או שהיא עסוקה בדברים אחרים (למשל, מטפלת בילד אחר) ולא מסוגלת להפנות תשומת לב מספקת לטיפול בבכי הגובר.
בנקודת משבר זו אנו מפעילים את מנגנון ההתעלמות. בפסיכולוגיה המודרנית מגדירה את ההתעלמות כשיטת הגנה פסיכולוגית שייעודה בלמזער את החוויות השליליות! כאן אנחנו רואים תגובה טבעית לגורם מלחיץ –תגובת "הילחם או ברח". כפי שאתם רואים, ההתעלמות כשלעצמה, אינה כלי עזר חינוכי, לא לשם הצבת גבולות ולא לשם חיזוק הקשר בין הורה לילד. התעלמות מהתקף הזעם היא רק מנגנון הגנה מובנה של הורה שנמצא תחת לחץ.
אז איך כן כדאי להגיב להתפרצויות האינסופיות הללו? אין תרופה אחת לכל המצבים, אבל הכיוון הכללי הוא להכיל, להסיח את הדעת, לחבק, לדבר על רגשות הילד, לקבל אותו כפי שהוא. להקשיב לצרכיו של הילד, לחפש את הסיבות האמיתיות שגורמות להתקפי זעם חוזרים ולטפל בהן. לדבר איתו על אהבתכם כלפיו ולאהוב ללא התנייה.

להורים שרוצים לקבל כלי עובד לצורך מניעת התקפי זעם ויצירת יחסים תומכים עם ילדיהם אני מציעה לפנות אלי לטיפול רגשי.  
מאחלת לכם לצאת בשלום מכל הסכסוכים!

כתבת המשך: 6 צעדים להתמודדות קלה עם התקפי זעם של ילדים

 

כתיבת תגובה